בתקופת מלחמת לבנון השנייה הקים ארגון-הגג של הרפואה המשלימה עמותה בשם "מגע לצפון", במסגרתה מטפלים מכל תחומי הרפואה המשלימה נסעו לצפון ולטפל בתושבים ששהו במקלטים ובחיילים. לאחר שהמלחמה הסתיימה העבירה העמותה את פעילותה לשדרות, שתושביה סובלים כבר שנים ארוכות מטילי הקסאם הנורים לעברם.
הצטרפתי כאחת מצוות המטפלים בשני ימי פעילות שנערכו בשדרות. הגענו במונית-שירות אל מרכז קהילתי קטן, בו נערכים בדרך כלל לימודים במסגרת "תכנית ויסקונסין", פעילות של תנועת הנוער העובד והלומד וכן פעילות של מועדון "אנוש". הבאנו איתנו סדינים, כריות, שמיכות רכות ונרות, והתחלנו "לעצב מחדש" את אולם הספורט למעין חדר-טיפולים ענקי… פרשנו מזרונים ופתחנו את מיטות-הטיפול, והמתנו לתושבים שיגיעו לקבל טיפול – בחינם כמובן. בהתחלה ננעצו בנו מבטים חשדניים מצד האנשים שהיו במקום, שהיו בטוחים שברגע שנשמע משהו ש"דומה" לאזעקה נקפל הכל ונברח. אך לא כך קרה! קודם כל, לא נשמעה כלל אזעקה… ומעבר לכך, לא תכננות לברוח. תכננו להישאר. לאט-לאט החלו להגיע אנשים, וכל אחד מהם נכנס לטיפול של חצי-שעה עד שעה.
המטופלת הראשונה שלי ביום הזה הייתה אישה אשר כשנה קודם לכן, באחת מאזעקות הקסאמים שהיו היא נהגה ברכב, ועם הישמע האזעקה התנגש בה רכב שבא מאחור. על החרדות שהיא חשה בשל המגורים בצל טילים נוספו גם חרדות מנהיגה ומנסיעה ברכב בכלל, וכן כאבי גב וצוואר מאז התאונה, שהפריעו לה להירדם. בטיפול גופה היה נוקשה מאוד והיא מאוד חששה לתת לי לגעת לה בצוואר או בפנים. אמרתי שנעשה רק מה שמתאים לה, והיא בחרה לשכב על הצד ושאעבוד לה על הגב. במהלך השעה נגעתי בה בעדינות במגע רחב ככל האפשר, שיאפשר לה לחוש תמיכה וביטחון. לקראת סוף הטיפול ביקשה שבכל זאת אטפל גם בצווארה; נעניתי בשמחה ועשיתי מתיחות עדינות לאזור הצוואר וכן נתתי לה עיסוי פנים מרגיע. בסוף הטיפול היא קמה מהמזרון רגועה ומחייכת, וציינה בשמחה ותדהמה שבמשך שעה שלמה לא היו לה כאבים בגב או בצוואר, ושהיא יכולה להניע את הצוואר קצת יותר בקלות עכשיו. שמחתי מאוד לשמוע, ורק הצטערתי שלא תהיה לי הזדמנות לעשות איתה תהליך ארוך דיו של טיפול, כדי להקל עליה את התסמינים הקשים של כאבים וחרדה.
המטופלים הראשונים שהגיעו וחוו את המגע והחיוך שלנו "פרסמו" את דבר-היותנו שם בעיר, ועוד ועד אנשים החלו להגיע. נאלצנו לקצר את משך-הטיפולים כדי שנוכל להספיק ולקבל את כולם. ביום הפעילות הראשון שלי שם טיפלתי בעשר נשים בשש שעות! ביום הפעילות השני כבר ידעו על בואנו מראש, והתושבים המתינו מחוץ למרכז הקהילתי לטיפולים.
שמחתי מאוד להזדמנות להביא את השיאצו למי שמצד אחד יכולים להיעזר בו ומצד שני כמעט אינם חשופים אליו. שמחתי גם להזדמנות להכיר, ולו מעט, נשים נחמדות, חמות ואמיצות שחרף תנאי-חייהן קיבלו אותי ואת יתר המטפלים בחום והודיה ואפשרו לנו להיות איתן.