מהו סטרס?

מצבים של סטרס (דחק, לחץ) הם דבר נפוץ ביום-יום שלנו. יש מצבים שברור שאליהם נגיב בתגובות-לחץ: תאונת דרכים, פיגוע, מחלה חמורה של מישהו קרוב, אסון טבע, רעש פתאומי חזק. אך למרבה ההפתעה, מחקרים מוצאים כי הגוף שלנו מגיב באותו האופן גם למצבים רבים, אשר לרוב איננו חושבים עליהם כמצבי-דחק: פקק תנועה כאשר אנו ממהרים, רעמים וגשם עז, ויכוח בטלפון עם נותן-שירות, הליכה לבנק ואפילו צפצוף הטלפון בהודעה על מסרון, כאשר הצפצוף חוזר על עצמו ואין לנו אפשרות לבדוק את המסרונים הנכנסים.

מה תגובת הגוף למצבים של סטרס?

לגוף שלנו יש תגובות ביולוגיות מובנות למצבים של לחץ. אלו הן תגובות אוטומטיות (קורות מבלי שתכננו) ואוטונומיות (אין לנו עליהן שליטה). המטרה של מערך התגובות הללו פשוטה – להציל את חיינו. למשל, כשיש מצב חירום בזמן נהיגה: הגוף מגיב במהירות בהסטה של ההגה כדי לצאת מטווח הסכנה; הידיים לופתות את ההגה בחוזקה כדי לשלוט בו; הגוף מתכווץ כדי להתגונן מפגיעה אפשרית; הרבה מידע מציף את המערכת מכל החושים שלנו – העיניים סורקות במהירות את הסביבה, האוזניים מקשיבות לחריקות, קריאות, צפירות, אנחנו מעריכים במהירות עצומה את המרחק של רכבים אחרים מרכבנו ועוד. כל הדברים הללו קורים במהירות, באופן אוטומטי – לא מתוכנן – ובאופן אוטונומי: בלי שליטה שלנו על כך.

תגובות הגוף למצבי דחק ולחץ חשובות מאוד מבחינה הישרדותית. בעגה המקצועית תוארו התגובות הללו בקצרה בשלושה שמות – Fight, Flight, Freeze: להילחם, לברוח, לקפוא (במקום). בכל מצב שהגוף שלנו חווה כאיום או סכנה, הוא מגיב בשלושת התגובות הללו: נלחם בסכנה, בורח ממנה או קופא במקום (ובכך מפחית את הסיכוי לנזק גופני). התגובות הללו, שמתרחשות במהירות רבה והן רבות-עוצמה, צורכות מהגוף כמות אדירה של אנרגיה, שאינה זמינה לו במצבים יומיומיים אחרים. האנרגיה הזו, שמאפשרת לנו לברוח במהירות ממקום סכנה, לקפוא ולצמצם את תנועות הגוף כדי לשרוד, או להילחם בכוחות שלא ידענו שיש לנו – היא זו שעוזרת לנו לשרוד, פיסית, את המצב מעורר הלחץ.

איך יתכן שצפצוף SMS מעורר תגובות של סטרס בדיוק כמו פיגוע?

הסיבה לכך היא שאפשר לחלק את המוח שלנו, בגסות, לשלושה חלקים: המוח הקוגניטיבי, המוח הרגשי והמוח ה"זוחלי".

1.     המוח הקוגניטיבי – החלק המפותח של בני האדם, שקורא את המאמר הזה, שעושה חישובים, שמתכנן לטווח הרחוק, שמשוחח עם אחרים ומבין את הנאמר.

2.     המוח הרגשי – שם נמצאים רגשות ותחושות שלנו: אהבה, שמחה, קינאה, חשש, רצון, עצב ורגשות רבים נוספים.

3.     המוח ה"זוחלי" ("The Reptilian Brain") אותו אזור במוח הקיים אבולוציונית כבר אצל זוחלים, והוא למעשה גזע המוח: חלק זה אחראי על המערכות האוטונומיות של הגוף – כמו למשל מערכת הנשימה ומערכת ההפרשה. בחלק זה גם נמצאות תגובות ההישרדות שלנו – קיפאון, לחימה ובריחה (Freeze, Fight, Flight).

המוח ה"זוחלי" הוא קדום יותר לשני החלקים האחרים מבחינה התפתחותית, והוא מגיב לגירויים מהסביבה במהירות רבה, הרבה לפני שהמוח הקוגניטיבי נכנס לפעולה ומנתח את הגירוי. לדוגמא: אם אנו יושבים בחדר ופתאום ספר כבד נופל מהמדף ומשמיע "בום" חזק – באופן אוטומטי אנחנו קופצים ומפנים את מבטנו וגופינו אל הכיוון ממנו נשמע קול הנפילה. הלב שלנו פועם מהר יותר וחזק יותר. תגובת האוריינטציה הזו היא תגובה אוטומטית ואוטונומית, המיוצרת על ידי המוח ה"זוחלי". הגברת קצב הלב נועדה להגדיל את כמות החמצן בגוף, למקרה שעלינו להילחם או לברוח. רק לאחר שתגובות אלה מופיעות, אנו מבחינים בספר שנפל מהמדף והמוח הקוגניטיבי שלנו מנתח את המצב: הספר נפל, הקול החזק נגרם מנפילת הספר. אין כאן סכנה ממשית או איום על החיים. המוח ה"זוחלי" מקבל את המסרים הללו מהמוח הקוגניטיבי, "משתכנע" שאין סכנה ומאט חזרה את קצב הלב למצב היומיומי הרגיל שלו.

בסיטואציה שתוארה, אם נהיה מאוד קשובים, נוכל להבחין לאחר נפילת הספר שהגוף מווסת את עצמו, בכך שתופיע נשימה עמוקה יותר או כל אחת מהתגובות האחרות שתוארו.

זהו מצב נורמלי ותקין של פעולת הגוף – תגובה אוטומטית לאפשרות של סכנה וויסות שלה לאחר שהסכנה חלפה.

המוח ה"זוחלי" אינו יודע לנתח את הסיטואציה; הוא מקבל מהגוף את התשדורת שמשהו מלחיץ קורה, אך אינו יודע להבדיל בין סכנת חיים (תאונה, פיגוע, אסון טבע) לבין משהו מעצבן (שיחת טלפון, מסרון שנכנס, קללה). המוח ה"זוחלי" מקבל את תשדורת הגוף על מצב של דחק – סטרס – אך אינו יודע מה מידת הסכנה. לכן הוא מגיב לכל אחד מהמצבים הללו באותה הצורה. המוח הקוגניטיבי הוא זה שנכנס לפעולה שניה או שתיים אחרי, מנתח את המצב ומורה למוח ה"זוחלי" כיצד להמשיך – להמשיך את תגובות ההגנה של הגוף (Fight, Flight, Freeze) או לפרוק את האנרגיה ולווסת את הגוף מחדש למצבו הקודם.

מה קורה כשמצב הלחץ מסתיים?

כאשר הגוף מקבל סימנים מהסביבה, שמצב הדחק המאיים הסתיים (המכונית נעצרה; שיחת הטלפון הסתיימה; השתרר שקט; התנועה במרחב פסקה), הוא עובר לשלב ההתמודדות הבא: פריקת האנרגיה ממערכת העצבים. כאשר אין עוד צורך בקיפאון, לחימה או בריחה, הגוף אינו זקוק לכמויות האנרגיה האדירות הדרושות להן. את האנרגיה הזו הגוף פורק החוצה, ובכך מווסת את עצמו וחוזר לרמת האנרגיה הדרושה לו לפעילות יומיומית רגילה. הוויסות הזה הוא חלק חשוב והכרחי בהתמודדות שלנו עם מצבי סטרס ולחץ. זהו חלק בלתי-נפרד מתהליכי האיזון הטבעיים של הגוף.

כיצד הגוף פורק אנרגיה?

גופנו פורק את האנרגיה ששימשה אותו במצב הלחץ באחת או יותר משש הדרכים הבאות:

  1. נשימה עמוקה, הבאה באופן ספונטנני;
  2. פיהוק;
  3. "גרגורים" בבטן, לעיתים עד כדי גיהוקים ("גרעפסים");
  4. צמרמורות, לעיתים עד כדי קפיצות קטנות או רעידות של הגוף;
  5. גל חום;
  6. זיעה חמה.

התגובות הללו, המגיעות באופן ספונטני וטבעי אחרי שמצב של לחץ, סכנה או איום הסתיים – הן חלק חשוב מתהליך הוויסות של הגוף. זו הדרך בה הגוף מחזיר לעצמו את האיזון שלו, ואת התפקודים האוטונומיים (עצמאיים) והאוטומטיים (בלי מחשבה) לפעולה ה"רגילה" שלהם.

מה לעשות כשמבחינים בתגובות הללו?

לאפשר להן להיות! כשמבחינים בתגובות הללו, הכי חשוב לתת להן לקרות. לאפשר לגוף לשחרר אנרגיה עודפת ולעשות זאת עד הסוף: לתת לנשימות לבוא, להניח לצמרמורות להתרחש, לתת ל"גרגורים" בבטן להיות, לפהק גם אם זה באמצע המשפט… לזכור שזו הדרך של הגוף לווסת את עצמו.

כאשר אנו מבחינים בתגובות הללו, תגובות של פריקת אנרגיה ("Discharge"), אנו יודעים שהגוף שלנו בעצם מתפקד מצוין! התמודדנו עם מצב של סטרס, וכעת הגוף מחזיר את עצמו לאיזון על ידי ויסות רמת האנרגיה שלו. הוא למעשה עושה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות.

כאן ניתן לקרוא על דרך פשוטה וקלה לעזור לגוף לווסת את עצמו.