"הבעיה טעונת החרדות, מה יקרה לי כשאמות, דומה בסופו של דבר לשאלה לאן נעלם אגרופי כאשר אני פורש את אצבעותי." ("דרך הזן", אלן וואטס).

לאן נעלם אגרופי כאשר אני פורשת את אצבעותי?

שאלה זו היא שאלת-זֵן טובה, כיון שהיא מצביעה על כך ש"אגרופיותו" של האגרוף אינה ניתנת לו מתוך סך-מרכיביו, אלא מן המשמעות שאנו מעניקים לו. סך-מרכיביו של אגרוף: חמש אצבעות, של כף יד אחת, מכופפות כלפי פנים. אבל מה עוד? חמש האצבעות, ואפילו האדם לו הן שייכות, ואפילו צורתן בעת שאנו קוראים להן "אגרוף", אינן אגרוף אם אין בהן את הכוונה ל"אגרופיות".

תינוק בן חודש כורך את אצבעותיו הקטנות סביב אצבעי: האם הוא מתכוון לאגרוף? אצבעותיה של בת התשעים מגויידות ונוקשות, והיא אינה יכולה עוד להניען בחופשיות; האם היא מתכוונת לאגרוף?

לרוב איני מתמודדת עם השאלה, מה יקרה לי כשאמות, ברמה היום-יומית. אך אני מתמודדת עם סוגיות רבות של שינוי ברבדים אחרים של חיי. שינוי יכול להיות במראה החיצוני, שינוי במשקל הגוף, פרידה ממקום עבודה, הקמת משפחה או בפירוקה. ישנן דוגמאות רבות. שינוי הוא סוג של פרידה: מהרגיל, מהמוכר. גם שינוי שרוצים בו ומברכים עליו יכול להיות קשה.

לדוגמא, אישה שעברה ניתוח "שרוול" בקיבתה וירדה במשקלה בצורה מהירה סיפרה לי: "הייתי מתעוררת בבוקר ולא מזהה את עצמי במראה. אהבתי את מה שראיתי שם, שמחתי לראות את האישה הזו, שהיתה רזה בקילוגרמים רבים מזו שהייתי. אבל לקח לי הרבה זמן להבין, לקבל, שהאישה הזו היא אני. הייתי שמנה כל כך הרבה שנים. הרגשתי שאני צריכה עיניים אחרות כדי לראות שאני רזה."

דוגמא נוספת: בן 65 שסבל מכאבי גב כארבעים שנה, מאז תאונת-דרכים בצעירותו, חש במהלך טיפול שחרור מכאבי הגב. הוא סיפר, "שכבתי על הגב ולרגע לא הייתי בחדר… לרגע לא הייתי מחובר לעצמי. פתאום שמעתי רעש מבחוץ וחזרתי לעצמי. באותו הרגע הרגשתי, שהגב שלי לא כואב. "לא כואב" הזה נמשך כמה רגעים – וזה היה כל כך שונה ממה שהתרגלתי להרגיש, עד כדי כך שברגע הראשון לא הבנתי מה קורה. אפילו חשבתי שאולי אני מרגיש קור – פשוט לא יכולתי לתאר את התחושה. זה היה מאוד מוזר – כשלא כואב לך, אתה לא חושב על זה. אבל היו כמה רגעים בטיפול, שהגב שלי לא כאב, וידעתי שלא כואב לי – הרגשתי כאילו שמשהו התרוקן."

כאשר כף היד נפתחת, והאגרוף "נעלם", כף היד לא משתנה; האצבעות נותרות אותו הדבר; ובכל רגע נתון, אם רוצים, כף היד יכולה לשוב ולהיות אגרוף. לצרכים מסוימים, האגרוף מביא הרבה תועלת. לצרכים אחרים, דרושה לנו כף יד פתוחה, נמתחת, דרושות אצבעות גמישות וזריזות. שינוי יכול לגרום לנו שלא נבין את המציאותו החדשה או שלא נזהה את עצמינו איתה – כמו שסיפרה האישה שירדה במשקל. שינוי יכול להיות מבלבל, עד שיהיה לנו קשה לתאר אותו – כמו שסיפר האיש שחווה שחרור מכאב הגב. בטיפול זן-שיאצו, הזכרנו לגוף שלו "נשכחות": הזכרנו לו את האפשרות להיות, ולו לכמה רגעים, נטול-כאב. ההיזכרות הזו פתחה פתח גם למצב החדש, נטול כאב גב, להיות מצב מוכר, להיות מצב אפשרי. מכאן יכולה להתחיל אפשרות של שינוי לטווח ארוך.

כאשר אלן וואטס מביא בספרו "דרך הזן" את דוגמת האגרוף, הוא מתייחס בה לאפשרות של שינוי. לאפשרות של שינוי כל כך גדול, עד שגם כאשר לכאורה המרכיבים זהים, לא ניתן לזהות בו את ההוויה הקודמת. החיים שונים מהמוות כשם שהיד הפרושה שונה מן האגרוף. אך הם עשויים מאותם המרכיבים בדיוק. וחיינו זהים זה לזה כמו אגרוף לאגרוף, ושונים כמו ששונה אגרופו של התינוק מה של הקשישה. אותו הגוף, אותה הנפש, במימוש שונה.

לקריאת הפרק הראשון מתוך הספר "דרך הזן" מאת אלן וואטס, בהוצאת חרגול, עם עובד