"פעם חלמתי שאני מספרת סיפורים והרגשתי שמישהו מלטף את כף רגלי בעידוד. הבטתי למטה וראיתי שאני עומדת על כתפיה של זקנה, שייצבה את כפות רגליי ונשאה אלי את פניה בחיוך.

  אמרתי לה, "לא, לא, בואי ועמדי את על כתפי, מפני שאת זקנה ואני צעירה."

  "לא, לא," עמדה על שלה, "ככה צריך להיות."

   ראיתי שהיא ניצבת על כתפיה של אישה זקנה בהרבה ממנה, שעמדה על כתפי אישה זקנה עוד יותר, שעמדה על כתפי אישה עטויית גלימות, שעמדה על כתפי נשמה אחרת, שעמדה על כתפי…   … אם יש בכלל מקור אחד לסיפור ולרוח הקודש של הסיפור, הריהו שרשרת זו של בני אדם." (מתוך הספר)

קלאריסה פינקולה אסטס היא מספרת סיפורים, גננית-יערות, אישה, ילדה, אלה, מורה רוחנית ופסיכואנליטיקאית יונגיאנית. החלום עליו היא מספרת הוא חוליה אחת בשרשרת סיפורים שהיא טווה בספרה העצום "רצות עם זאבים" – על שושלות של נשים הקשורות זו לזו לאו דווקא בדם, אלא באיכות שחשובה ממנו – דרך הסיפור, ודרך ארכיטיפ: ארכיטיפ האישה הפראית.

"האישה הפראית", לפי אסטס, היא הערגה המפעמת בכולנו: הכמיהה שלנו, התשוקות שלנו, הרגשות שלנו. זהו צל קדום, זהו שורש-טבע-האישה שמחבר אותנו אל יסודות הטבע שלנו. זהו יסוד החיה שבנו – הידע שלנו שנובע לא מתוך מה שקראנו ולמדנו, אלא מתוך החושים והאינסטינקטים שלנו. לכל אלה קוראת אסטס "האישה הפראית". היא מאמינה בצורך הכמוס שלנו להתחבר מחדש אל היסודות הללו בנפשינו, ומציעה לעשות זאת באמצעות סיפורים.